Transplants
1. שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן רי 1713 - 1793
תשובה לכבוד אהובי מחותני ידידי וחביבי הרב המופלא ומופלג בתורה כבוד מו"ה ליב פישלס נר"ו:
ע"ד קונטריסו אשר שלח אלי אשר העריך מערכה בנדון השאלה שבאה עליו מק"ק לונדון במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה כזו ולא עלתה לו תרופה ומת ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה כדי לראות במופת שורש המכה הזאת כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה שידעו איך יתנהגו בענין החיתוך הצריך לרפואה ושלא להרבות בחיתוך כדי למעט בסכנת החיתוך אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא להיות מיזהר זהיר במלאכה זו על תכליתה.
...עוד הביא כבוד מעלתו ראיה מסוגיא דחולין דף י"א ע"ב וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינווליה כו' הרי דלהציל הרוצח היה מותר לנוול ההרוג וכ"ת דשם ודאי הצלה הוא וכאן ספק הוא שירפאו הרופאים פעם אחרת ע"י כך, שם ג"כ ספק הוא שמא ימצא טריפה ועוד דגם ספק פיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה חוץ מתלת. והאריך מעלתו בדבר זה. והנה בזה אמינא דלכאורה דברי הגמרא תמוהים דאיך קאמר משום איבוד נשמה דהאי נינווליה דאדרבה ע"י הניוול אנו רוצים להמית הרוצח ואם לא ננוולנו ינצל הרוצח דאמרינן טריפה הרג. ואמנם פירוש הדברים הם כך דאם אתה אומר שלא התירה התורה לנוולו א"כ על כרחך צותה להמיתו בלי בדיקה ולא לחוש כלל לשמא טריפה הרג יותר נכון לומר שהתורה צותה והצילו העדה לחוש שמא טריפה הרג ולא להרגו בלי בדיקה ולינוול שאם התורה התירה לנוולו אין לנו לחוש לניוולו, הא חדא. ועוד דאי אמרינן שלעולם לא יהרג הרוצח בלי בדיקת הנהרג א"כ ניוול זה הוא לכבודו של הנרצח וכל מה שהוא לכבודו אין בו משום ניוול. את כל אלה כתבתי לפי דבריכם שאתם קורים זה פיקוח והצלת נפש. אבל אני תמה הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות א"כ למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה ומשנה מפורשת ביומא דף פ"ג וכל ספק נפשות דוחה שבת ושם דף פ"ד ע"ב ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ע"ש. ואמנם כ"ז ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במס' חולין שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו וכן אפילו לענין ממון שם במס' ב"ב ההיזק לפנינו אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א"כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה ואפילו רופאי האומות אינן עושים נסיון בחכמת הניתוח ע"י שום מת כי אם בהרוגים ע"פ משפט או במי שהסכים בעצמו בחייו לכך ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה א"כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות להחיים. ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך ואין בזה שום צד להתיר. ולדעתי שגגה יצאה מלפני כבוד מעלתו שמיהר להשיב להקל. ואני הנלע"ד כתבתי. דברי הד"ש.
2. שו"ת בנין ציון סימן קע 1798-1871 יעקב עטלינגר
ב"ה אלטאנא, יום ג' ט"ו כסליו תרי"ב לפ"ק.
נשאלתי - חולה אחד נחלה בחולי נפלא ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא?
תשובה - שאלה קרובה לנדון זה כתובה בשו"ת נודע ביהודה ...אכן לפענ"ד אין הדבר כן ובתחלה אשיב על ראיות המתיר דמה שהוכיח ממה דאמרינן אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול דמכיון דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן ה"ה לא מפני פ"נ תמהתי היאך הסכים עמו הגאון נ"ב שלענ"ד אדרבא משם ראי' להיפך
... זה כתבו התוספ' שם דמשום ירושה דלא מידי יהבי אין רשאים לינוולו /לנוולו/ וכן פסק גם הרמב"ם ה' מכירה (פ' כ"ט) ונפסק כן בח"מ (סי' רכ"ה) ע"ש ברמ"א וא"כ המת דלא נתחייב מידי למה יתנוול
...רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ"נ אבל נלענ"ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספ' והרא"ש שפירשו הסוגיא שם דוקא לענין דצריך לשלם אבל לא שיהי' אסור לכתחלה להציל והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו כדאמרינן בב"ק פ' החובל בהאשה שבאת לפני ר"ע ע"ש וא"כ האיך נאמר דמשום פ"נ דהחולה יהי' מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו
...ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל וכן נפסק גם בש"ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש"י לשיטת התוספ' והרא"ש אלא דלשיטת רש"י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע"מ לשלם לבסוף ולשיטת התוספ' והרא"ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע"מ שלא ישלם לבסוף ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר
...אבל בנדון השאלה דלא שייך לומר כן דאין על המת מוטל להציל את החי דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות כדאמרינן נדה (דף ס"א) לכן גם מטעם זה נלענ"ד דגם ע"פ שיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל החי ע"י ביזוי המת וכל שכן כיון דהביזוי והניוול הוא ודאי ואם יגיע הצלה לחי עי"ז הוא ספק ושב ואל תעשה עדיף. כנלענ"ד, הקטן יעקב.
3. תלמוד בבלי מסכת חולין דף יא עמוד ב
רב כהנא אמר: אתיא מהורג את הנפש, דאמר רחמנא: קטליה, וליחוש דלמא טרפה הוה! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא; וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול; וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה.
R. Kahana said: It is derived from the case of a murderer, for whom the Divine law prescribes death. Now why do we not fear that the victim may have been trefah? Is it not because we follow the majority! And should you say: We can examine the body? [This is not allowed because] it would thereby be mutilated! And should you say: Since a man's life is at stake, we should mutilate the body? Surely there is always the possibility that there was a hole [in the victim] in the place [where he was stuck] by the sword.
4. שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן יד Eliezer Waldenberg (1915–, 2006)
קונטרס על אודות ניתוח המתים יום ד' ו' שבט תשי"ב. הוד כבוד הגאון הגדול האמיתי מופה"ד וכו' כקש"ת מוהר"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א.
ראש הרבנים לישראל אחדשהד"ג באהבה וכבוד כיאות וכראוי. ביום א' שבוע דנא בבואי לעבודתי בבית הדין מצאתי לפני מכתב ממזכירו הפרטי שבו הוא מבקשני בשם הדר"ג לחות את דעתי בהקדם ע"ד שאלת ניתוח המתים שנתעוררה כעת עם הצעת הכנסת חוקה על כך בישיבת הכנסת הקרובה, בהתאם לדו"ח שצורף יחד עם המכתב.
...ובתשובה קע"א נושא ונותן הבנין ציון עם המהר"ם שיק שרצה להתיר לנוול המת משום פקוח נפש והביא ראיה מערכין ד' ז' דאמרינן האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד, הרי דמשום הצלת עובר מותר לנוול המת, ומשיב על ראיה זאת ג' תשובות,
5. דברים פרק כא פסוק כג
לֹא־תָלִין נִבְלָתוֹ עַל־הָעֵץ כִּי־קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־ אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: ס
Dvarim 21:23
However, you may not allow his body to remain on the gallows overnight, but you must bury it on the same day. Since a person who has been hanged is a curse to God, you must not [let it] defile the land that God your Lord is giving you as a heritage.
6. רמב"ן דברים פרק כא
והנה המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה, ורבותינו (סנהדרין מו א) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו, מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול. והנה לדעתם, כי קללת אלהים תלוי, לומר אף על פי שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן כי קללת אלהים תלוי.
7. שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלו 1762–1839
נתעורר מעלתו עמ"ש בנב"י תנינא חי"ד סי' ר"י עיינתי שם הנה לכאורה הו"מ לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מן התורה והוא איסור דאורייתא ממש...וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר מכ"ש למכור או לתנו לגוי אלא שלפי הס"ד של השואל ההוא בנב"י הוה זה פקוח נפש שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו ואם כן אפילו יהיה שאסור בהנאה מ"מ הא מתרפאים באי' הנאה ע"כ האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי דמותר אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פ"נ =פקוח נפש= כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ"נ איכא משום אי' הנאה וגם משום ניוול אם על ניוול של עצמו לא חס כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם יעיין ברמב"ן פסוק כי קללת אלקים תלוי יראה שאיננו כהבנת החצונים.
...אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער) כי גם בגופו שהיה נרתק /נרתיק/ לנשמה נשאר בו לחלוחי' קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרי' עליו קללת אלקים תלוי ע"ד רמב"ן פרשת ויצא שרזמתי /שרמזתי/ הנ"ל ע"כ אסור בהנאה וממילא מטמא ועד"ז יובנו דברי חכז"ל במשנה שלהי מס' ידים ואין להאריך ואחתום בברכה א"נ. פ"ב מש"ק א' דסליחות תקצ"ו לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ.
8. שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן צא
אולם בכגון הנידון שלפנינו שרוצים לעשות שינוי במעשה - בראשית להחזיר אבר אדם מת לתחיה ע"י השתלתו בגוף אדם חי, וליהנות ממנו כדרך הנאתו, כפי שהיה נועד לתפקידו גם מקודם לכן בחיים חיותו, הדעת נותנת, וכך נראים הדברים, שבכגון דא, כל גדולי הפוסקים היו אז בדעה אחת ואחידה שמצוה לתרום בודאי ליכא, ולא עוד, אלא שעל הבא לישאל אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת, היו ג"כ מיעצים לו שלא לעשות כזאת להעביר עליו את הדרך ולבטל ממנו כמה מצוות ושיעברו עליו כמה איסורים, ובמתים חפשי כתיב ואין עליו כל חיוב לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח נפש. ועם מותו עליו לתת להחזיר את גופו בשלימותו אל המקום אשר ממנו לוקח בראשונה כפי אשר עלתה ונגזר מלפניו ית"ש. וישנו בדבר הזה הן משום והנגלות לנו ולבינינו /ולבנינו/ וגם לרבות משום והנסתרות לד' אלקינו, והדברים מגיעים גם מעבר לאופק תחום ראייתנו, ורק לבו של אדם מרגיש ורואה זאת, בבחינה של ולבי ראה הרבה חכמה...
(ג) ויפים הדברים שראיתי שכותב על כגון זה בס' ישמח לבב (לאחד מגדולי רבני מרוקו) חיו"ד סי' מ"ה, וז"ל: מכאן מודענא רבה למה שנתחדש דבר פלא בימינו אלה ע"י רופאים מומחים שלוקחין גלגל עינים של מת ונותנים בעיני הסומא וחס'ר עינ'ן סי' מ"ה, וז"ל: מכאן מודעא רבה למה שנתחדש /התיבות סי' מ"ה וכו' שנתחדש כפולות מלמעלה והתוכן העיקרי חסר במקור/ המוח ויאורו עיניו כאחד הבריאים, שלפי מ"ש יהיה ענין זה אסור לישראל שאין לך הנאת מת גדולה מזה, ואף על פי שיש לצדד ולומר דהואיל ונזרקה חיות בעינים אלו ונעשית בהם תחית המתים תו לא חשיב הנאת מת כי חיות הנה, מ"מ כיון שמגופו של מת באו לא גריעי מתשמישיו של מת שגם הם אסורים בהנאה,
...ואף על פי שיש מי שחולק בזה היינו משום דס"ל דהנאת הלימוד לא מקרייא הנאה, משא"כ בנידון זה שלוקחין גלגל עינו של מת עצמו ונותנים עין תחת עין אין לך הנאה גדולה מזו, והמוכר עצמו לכך ידע נאמנה שכאשר יקום בתחית המתים יהיה סומא בעיניו כמו שהקפידו חז"ל בעניני התכריכין מה"ט כנודע, ואף על פי שאמרו שכל בעלי מומין יהיו מתרפאין, היינו בנולד כך או שקרה לו מקרה ונולד בו מום, משא"כ בחובל בעצמו ומכר עיניו בכסף מלא, השכל מחייב שאין נותנין לו תמורתן עכ"ל.
...וברור בעיני ששום אחד מהרבנים והתלמידי חכמים שכתבו להתיר בזה בזמנינו, לא יהא מוכן לקיים את האם אתה עושה כן ולא יהא מוכן לתרום אחד מאבריו לשם מטרה זאת אפילו אם ידע נאמנה שישתמשו בו רק עבור הצלת חולה מסוכן. אלא הוא זה, מפני שההכרה העמוקה של האדם מישראל המאמין [ומושרש עמוק באמונתו] היא, דכשם שלאחר המות הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כך גזירת הצו האלקי בזה כי גם הגוף בשלימותו יקוים בו, כי ישוב העפר על הארץ כשהיה. ולא להתחכם להחזיר לתחיה חלקים ממנו, ויהיה הנימוק מה שיהיה.
Transplants Part 2 – A Living Donor
1. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.
Talmud Bavli Sanhedrin 74a
Even as one who came before Raba and said to him, ‘The governor of my town has ordered me, “Go and kill so and so; if not, I will slay thee” He answered him, ‘Let him rather slay you than that you should commit murder; who knows that your blood is redder? Perhaps his blood is redder.
2. ריקאנטי סימן תע' 1310-1250
אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ לך אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך יש אומרים שחייב להניח לקצץ לו האבר הואיל ואינו מת. וראי' מדאמרי' בע"ז החש בעינו מותר לכוחלה בשבת ... והשתא יבא הנידון מק"ו ומה שבת שחמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש. אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש:
3. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.
Talmud Bavli Sanhedrin 73a
Is it not employed for the following [Baraitha] that has been taught: Whence do we know that if a man sees his fellow drowning, mauled by beasts, or attacked by robbers, he is bound to save him? From the verse, Thou shalt not stand by the blood of thy neighbor! — That in truth is so. Then whence do we know that [the pursuer] must be saved at the cost of his own life?
4. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד
כל היכול להציל ולא הציל עובר על +ויקרא י"ט ט"ז+ לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
Rambam Laws of Murder Chapter 1Halacha 14
Whenever a person can save another person's life, but he fails to do so, he transgresses a negative commandment, as Leviticus 19:16 states: "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake." Similarly, this commandment applies when a person sees a colleague drowning at sea or being attacked by robbers or a wild animal, and he can save him himself or can hire others to save him. Similarly, it applies when he hears gentiles or mosrim conspiring to harm a colleague or planning a snare for him, and he does not inform him and notify him of the danger.And it applies when a person knows of a gentile or a man of force who has a complaint against a colleague, and he can appease the aggressor on behalf of his colleague, but he fails to do so. And similarly, in all analogous instances, a person who fails to act transgresses the commandment: "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake."
5. שו"ת יחל ישראל סימן סו
על כן השמיט השו"ע את הדין של ההגהות מיימוניות, ולהלכה, אסור לאדם להכנס למצב של ספק סכנה כדי להציל את חבירו.…ברם הנה ההגהות מיימוניות כתב שדין זה לקוח מהירושלמי, וכתב בהעמק שאלה (שאילתא קכט אות ד, וכן בשאילתא קמז אות ד) שהמקור הוא בירושלמי בתרומות (סוף פ"ח, וכן כתב בתשובות יד אליהו סי' מג). והכי איתא התם, ר' אימי איתציד בספסופא (נתפס ע"י גזלנים מסוכנים), א"ר יונתן יכרך המת בסדינו (כלומר, התייאש מחייו והחשיבו כמת), א"ר שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא (כלומר, אלך להצילו ואו שאני אהרג או שאהרוג אותם), אזל ופייסון ויהבוניה ליה (והלך ופייסם והצילו). ובפשטות משמע שהסכנה היתה הן על ר' אימי והן על ר"ש בן לקיש, ובכל זאת הסתכן ר"ש בן לקיש כדי להצילו, ומוכח שגם באופן כזה ישנה מחלוקת האם צריך להכנס לסכנה ולהציל. ואף בירושלמי עצמו יש בזה מחלוקת שהרי רבי יונתן אמר שיכרך המת בסדינו, ואפשר שבאמת כך ההלכה, ור"ש בן לקיש עביד לפנים משורת הדין. ועיין באור שמח (פ"ח מהל' רוצח ה"ז) שכתב שאין הוכחה מהירושלמי כפסק ההגהות מיימוניות ולא פירש את כוונתו, ואולי ר"ל כפי שכתבנו שלפנים משורת הדין עבד.
6. שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז
(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:
תשובה: זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:
7. שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ז
פרק ז השתלת אברים מחיים לחיים. ביררנו בזה הוא על אודות הוצאת והשתלת אברים שהוצאתם מגוף האדם אינו גורר אחריו מות ודאי, או אפילו אם ודאי הדבר או קרוב לודאי שלא יגרור אחריו מות לנדבן. והשאלה היא אם חייב או עכ"פ מותר לו לאדם לנדב אברים כאלה כדי להציל חבירו ממות בטוח אם לא ישתלו בגופו אבר כזה, או דילמא שאין כל חיוב וכל מצוה על כך ולא עוד אלא שיש גם איסור בדבר מעשות זאת לנדב ולהסכים שיחתכו מגופו איזה אבר ואף על פי שזה בא להציל חבירו ממיתה. והשאלה מתפשטת גם על הרופא, אם מותר לו לבצע ניתוח כזה. בכדי לבוא לבירורה של השאלה יש לנו להקדים לברר שתי הלכות, והמה (א) אם חייב, או מותר לו לאדם להכניס את עצמו בספק סכנות נפשות בכדי להציל את חבירו הנתון בסכנת נפש (ב) אפילו אם תמצא לומר שמותר לו להכניס א"ע בספק סכ"נ =סכנת נפשות= עבור כך, יש עוד לברר אם זהו דוקא כשיש גם ספק לצד השני שבסופו של דבר יתכן שגם הוא ינצל ולא יאונה לו כל רע, אבל משא"כ היכא שברור הדבר שמיהת יפסיד בכל אופן שהוא אבר מאבריו על ידי הצלה כזאת שיעשה לחבירו, בכל כה"ג יש לומר שאסור לעשות זאת, או שעכ"פ אין עליו כל חיוב על כך גם לא משום ממדת חסידות לעשות כזאת, ואפילו היכא שלא יהא כרוך בזה כל סכנת נפש, מכיון שברור מיהת שעי"ז יפסיד בודאות אבר מאבריו.…היוצא לנו להלכה מכל האמור. א, אסור לו לאדם לנדב אבר מאבריו שיש בהסרתו ממנו ספק פיקוח נפש בכדי לשותלו בגופו של חבירו ולהצילו על ידי כן מסכנה ודאית שנשקפת לו בלי זה. והעושה כן הרי זה חסיד שוטה. ב, ישנו איסור גם על הרופא לבצע ניתוח כנ"ז בסעי' א'. דמאי חזית וכו', ואם ביצע ניתוח כזה ויקרה אסון למנדב דם יחשב לרופא שביצע זאת ודמו ידרש ממנו. ג. אם אין סכנה נשקפת לעין בנדיבת האבר, אם כי אין חיוב וגם לא מצוה עפ"י דין לנדב גם אבר כזה להציל חבירו, מכל מקום המנדב זאת ישנם הסוברים שלא רק שמותר אלא שיש גם משום מדת חסידות. ואם מנדב בלב גמור ושלם מותר לרופא לבצע ניתוח כזה. אמנם יש גם מקום לומר שאין בזה גם משום מדת חסידות כלל. ד. אם הזקוק להשתלה כזאת הוא תלמיד חכם ישנם הסוברים שמותר לאדם שאינו ת"ח למסור עצמו למיתה עבור הצלתו, ...ויותר קל הוא אם הניצול הוא ת"ח שרבים צריכים לו. ה. ישנם המתירים כנ"ז בסעי' ד' גם התנדבות אב זקן, שכבר קיים פריה ורביה לשם הצלת בנו יחידו שהוא אדם כשר אף על פי שאינו גדול כמוהו, או כשהוא ילד קטן שעדיין לא התנכר במעלליו. ויש לשקול בדבר זה עוד יותר ממה שיש לשקול על האמור בסעיף ד'. ו. כשהסכנה הנשקפת מהורדת האבר איננה ודאית והמדע הרפואי אומר שהדעה הנותנת היא ששניהם ישארו עי"כ בחיים, באופן כזה יש מקום לפסוק להתיר ולבצע זאת באופנים האמורים בסעיפים ד' ה'. אלה המה ההלכות היוצאות לנו באופן כללי ממה שביארנו בפנים, והמעיין בגופן של דברים ימצא בזה עוד הרבה הלכות פרטיות נחוצות. ...
8. שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן קג ד"ה הנה ראיתי
הנה ראיתי בסמ"ע (חו"מ סי' תכ"ו) שהביא בשם הגמי"י שכתב בשם הירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה, אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע השמיטיהו, והפת"ש שם הביא בשם ספר אגודת איזוב טעם השמטה, משום דהש"ס דילן פליג ע"ז עיי"ש, ועי' באר היטב ופת"ש (יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ט"ו), באם אמר השר לישראל הנח לקצוץ אבר אחד, ואם לא אמית את ישראל חבירך, דפליגו בזה, וד"ז תלוי בפלוגתא (שבחו"מ שם) הנ"ל, וכדמוכח מדברי הפת"ש (בחו"מ), והרדב"ז בתשו' (ח"ג סי' תרכ"ה) חילק בין אם יש סכנה או לא, דאם אין סכנה הוי מדת חסידות, וביש סכנה, הוי חסיד שוטה, ובנד"ד בודאי איכא סכנה על הנתוח בעצמו, וגם להבא על חסרת כוליא שלו, וגם מה דמשמע לכאורה דהפלוגתא רק אם צריך או לא, אבל מותר אם רוצה, כל זה דוקא אם יכניס עצמו לספק סכנה יציל את חבירו בבירור, ועי' בזה בספר כלי חמדה על התורה (פ' תצא בדקצ"ב מדפי הספר), ויש לברר כל זה, וכתבתי כעת רק להעיר. ואי"ה עוד חזון למועד בעזה"י. והנני בזה ידידושה"ט כל הימים וחותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס.
9. שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א:יד
[יד] שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה:
תשובה מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל … ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל … והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי' במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לענ"ד כתבתי:
10. שו"ת יביע אומר חלק ט - חושן משפט סימן יב
נשאלתי אודות חולה כליות באופן רציני שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו ממנו כליה אחת מכליותיו להציל את חייו, או מכיון שיש קצת סכנה בזה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה?
תשובה: הנה בעצם הדבר אם רשאי אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, ישנה מחלוקת פוסקים בזה, כי זו לשון מרן הבית יוסף בחושן משפט (סי' תכו): כתבו בהגהות מיימוניות, ומה שכתב רבינו עובר על לא תעמוד על דם רעך, בירושלמי מסיק שאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב. ע"כ. ונ"ל שהטעם שהלה ודאי והוא ספק. עכ"ל מרן. (וכן הוא בכסף משנה סוף פ"א מהלכות רוצח). והסמ"ע (שם סק"ב), כתב ע"ז, המחבר והרמ"א השמיטו דין זה, וי"ל שמכיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאוהו בפסקיהם, מש"ה השמיטוהו גם הם. ע"כ. והנה כן מבואר בהדיא בספר איסור והיתר (כלל נט דין לח), שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה בשביל הצלת חבירו ממיתה ודאית. (ועיין בהגהות זר זהב שם). ע"ש. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תרכה)...
...והנה מה שכתב השואל שראה כתוב וכו', כן הוא בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' תע). וע' בהגהת מרדכי (סוף סנהדרין), שכתב בשם ערוגת הבשם, ואם אמר לו הנכרי קטע יד חבירך ואם לאו קטילנא לך, אומר ר"ב שמותר לקטוע יד חבירו משום פקוח נפש שלו, וחייב לפרוע דמי ידו...
י) ומעתה בנ"ד שלפי דברי הרופאים המומחים, הסיכון של התורם כליה אחת מכליותיו, הוא אחוז קטן מאד, ולמעלה מתשעים וחמשה אחוזים יוצאים מהניתוח בריאים ושלמים, ומאריכים ימים ושנים, נראה שבודאי רשאי לתרום להציל את חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת חיים ממש, ומצוה נמי איכא, וכמ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' ריח), דמה שכתב הרמב"ם כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, היינו אפילו אם יש בו קצת ספק סכנה, כגון שרואהו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שיש בכל אלו קצת ספק סכנה, אפ"ה חייב להציל. ודוקא בשביל ממון חבירו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חבירו אפילו במקום ספק סכנה חייב להציל, והכי איתא בירושלמי. ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בח"ג (סי' תרכה) כתב, שהמכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו אפילו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה. ובעל כרחך לומר כמש"כ לעיל שאף הרדב"ז מחלק בין ספק גמור של סכנה, לקצת ספק סכנה, וכמו שסיים עוד הרדב"ז בח"ב הנ"ל, שאם הספק סכנה נוטה אל הודאי (כלומר שע"פ הרוב יש סכנה), או אפילו בספק שקול, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק סכנה נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן, אם לא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. ע"ש. וכן בספר אגודת אזוב (בסוף הספר) כתב, שאע"פ שאין להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו אפילו מודאי סכנה, מ"מ צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה או לא, ולא לדקדק ביותר, וכמ"ש בב"מ (לג א) כל המדקדק ומקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. ע"כ. וכ"כ הערוך השלחן חו"מ (ס"ס תכו), שיש לשקול הענין בפלס, ולא לשמור את עצמו יותר מדאי, וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא. וא"כ בנ"ד אף על פי שיש קצת סיכון בדבר, כל כיו"ב יש לומר שומר מצוה לא ידע דבר רע, כיון דרובא אינם מסתכנים. ואמנם ראיתי להגאון רבי יצחק יעקב וייס (שליט"א) בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' קג), שנשאל בנ"ד, אם מותר לתרום כליה אחת מכליותיו להציל חולה שיש בו סכנה שנתקלקלו כליותיו, והביא דברי הסמ"ע חו"מ (סי' תכו) שכתב שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו מ"ש הירושלמי שחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, אלמא דלא ס"ל הכי. וכתב הרדב"ז בח"ג (סי' תרכה) שהעושה כן נקרא חסיד שוטה, ובנ"ד הא איכא סכנה בניתוח של הבריא, וגם להבא על החסרת הכליה שלו וכו'. ... אולם לפי האמור נראה שאין לחוש לסכנה שבעצם הניתוח, שאין הסיכון בזה אלא אחוז קטן מאד. וגם לענין הסכנה בחסרון הכליה של הבריא להבא, נראה שאין לחוש בזה, הואיל ובעתיד הקרוב לא קיים שום חשש סכנה, כאשר הנסיון הורה, אין לנו לחוש שמא לאחר זמן יארע חולי דוקא באותה כליה הנשארת לתורם, כיון שהחשש הוא רחוק מאד, ולא חשיב אפילו ספק סכנה. ... והלום ראיתי לידידי הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סימן מה) שהאריך הרחיב ג"כ בנ"ד, והעלה שאין לבריא לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חולה מסוכן שלקה בכליותיו, ע"פ מה שאמרו לו רופאים שהוצאת כליה או אחד משאר איברים פנימיים מאדם בריא בסתמא כרוך הדבר בספק סכנה, ולכן אין לתרום אבר מאיבריו, ואין לרופא לבצע פעולה כזאת, אלא אם כן סגל חבורת רופאים מומחים יחליט אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפש לתורם, וכולי האי ואולי. ע"כ. (ויש מקום לפלפל בדברי הציץ אליעזר שם, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ואכמ"ל יותר). אבל לפי מה שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שבדרך כלל אין סיכון בהוצאת כליה אחת מאדם בריא, רק לאחוז קטן מאד, ומכיון שע"פ הרדב"ז וסיעתו ג"כ בכה"ג יש מקום למצות "לא תעמוד על דם רעך", נראה שהעיקר שיש להתיר לאדם בריא לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל הנתון בסכנת נפש במחלת הכליות, ומצוה נמי איכא. וראויה מצות הצלת נפשות להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק ע"י רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו, ויצילנו משגיאות, ומתורתו יראנו נפלאות, אמן.
