The Lifeboat Case involves an overcrowded lifeboat in danger of sinking. Each person in the lifeboat is innocent. Each person has an equal right to be in the lifeboat. Suppose no one volunteers to exit the lifeboat and face certain death. May the people in the lifeboat choose at random those who must leave the lifeboat? May those chosen at random be forced to exit the lifeboat if they refuse to do so? Can one lose one's right to life through an agreed upon random selection process?
The Cannibalism Case involves persons trapped in a cave with no hope of immediate rescue. May these people choose at random one among them to be killed and eaten in order for the rest to survive? Should these people refuse to be cannibals and face shared disaster instead?
The Moral Blackmail Case involves terrorists taking us hostage. The terrorists demand that I kill one of you or they will kill all of you. May all of you choose at random the one I should kill? Why do we call this a case of moral blackmail? Should we cooperate with terrorists or face shared disaster instead? Are there absolute moral rules? Should we say fiat iustitia, ruat caelum? Should we reject crisis cases?
Fīat jūstitia ruat cælum is a Latin legal phrase, meaning "Let justice be done though the heavens fall." The maxim signifies the belief that justice must be realized regardless of consequences.
----------------
Two People One Cup -
Triage
1. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א
תַּנְיָא, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וּבְיַד אֶחָד מֵהֶם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִים שְׁנֵיהֶם - מֵתִים, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶם - מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב, דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא, מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם - וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתַת חֲבֵרוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד, (ויקרא כה) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" - חַיֶּיךָ קוֹדְמִין לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ:
Now how does R. Johanan interpret, ‘that thy brother may live with thee?’ — He utilizes it for that which was taught: If two are traveling on a journey -far from civilization-, and one has a pitcher of water, if both drink, they will -both- die, but if one only drinks, he can reach civilization, — The Son of Patura taught: It is better that both should drink and die, rather than that one should behold his companion's death. Until R. Akiba came and taught: ‘that thy brother may live with thee:’ thy life takes precedence over his life.
2. ספרא בהר פרשה ה ד"ה פרשה ה
ג- וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך,
3. רמב"ן ויקרא פרק יט
וטעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב א):
אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו':
4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.
It is common sense. Even as one who came before Raba and said to him, ‘The governor of my town has ordered me, “Go and kill so and so; if not, I will slay thee” He answered him, ‘Let him rather slay you than that you should commit murder; who knows that your blood is redder? Perhaps his blood is redder.
5. ספר חסידים - סימן תרחצ
שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי, כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא, כי רבים היו צריכים לר' עקיבא
6. תוספות סנהדרין עד: והא אסתר פרהסיא הואי
...ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה
7. חדושי הגר"ח הלוי - הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א
ובתוס' שם הקשו דתיפוק ליה דאסתר בכלל עריות הואי וכמבואר במגילה (דף ט"ז) [דף ט"ו ע"א] כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך, ותירצו דאי משום עריות כו"ע ס"ל דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייבא למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח קא ילפינן לה, ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו הני מילי קודם שיהרוג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך מסתברא שאינו חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דלמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה:
והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם משמע דחולק ע"ז וס"ל דבכל גווני יהרג ואל יעבור בגילוי עריות, וכבר נחלקו הראשונים בזה וכמבואר בבעל המאור ובמלחמות שם, עיי"ש דס"ל דאסתר לא הואי עריות כלל, דהך סוגיא ס"ל דהיתה פנויה, או דביאת נכרי לא חשיבא בכלל עריות וכשיטת ר"ת בתוס' שם, וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעריות מיהא בכל גווני תהרג ואל תעבור:
אלא דצ"ע דהרי התוס' הוכיחו מרוצח דהיכא דהוי שב ואל תעשה אינו מחויב למסור עצמו ולמה פסק דבכל גווני תהרג ואל תעבור:
וי"ל דכיון דברציחה גופא הא דחלוק שב ואל תעשה ממעשה בידים הלא אין זה משום חומר דמעשה בידים, ורק דכיון דשני הנפשות שקולות הן ע"כ צריך להיות שב ואל תעשה, ודינו כשני רציחות שאין דוחות זה את זה דדינו בשב ואל תעשה, וע"כ לא שייך זאת בעריות דנימא דפקוח נפשו שקול כעריות, וכיון דילפינן מרוצח בעיקר הדין דאינו נדחה בפני פקוח נפש ממילא הדר דינא דשב ואל תעשה ומעשה בידים שוין ובכל גווני תהרג ואל תעבור:
וי"ל עוד, דהנה צ"ע בדברי התוס' דמאי ענין נערה המאורסה למי שמשליכין אותו על התינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפיכות דמים, דהא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שמשליך אותו הוא הרוצח, ולהכי לא חייב למסור את עצמו, משא"כ בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה, מ"מ הרי היא עוברת על גילוי עריות, ולהכי שפיר הדין נותן דתהרג ואל תעבור:
ונראה דכוונת התוס' כך היא, דכיון דרוצח הוא מסברא דמאי חזית דדמא דידך וכו', א"כ הא גם אם הוה משכחינן דיהא בזה דין רוצח ורק דלא ליעבד מעשה ג"כ לא היה חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא קעביד מעשה, וא"כ הוא הדין בנערה המאורסה דילפא מרוצח אף דעוברת על גילוי עריות כיון דלא קעבדה מעשה אין בה הך דינא דתהרג ואל תעבור:
אלא דברוצח גופא צ"ע בזה, דבאמת יש לפרש מאי דקאמר הגמ' הך סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי בתרי גווני, או דנימא דכיון דשקולין הם שניהם ע"כ ממילא הוי דינא דצריך להיות בשב ואל תעשה ועל מעשה בידים יהרג ואל יעבור, או דנימא דכיון דשקולין הן ממילא אינה נדחית בפני פקוח נפש, ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידים דלעולם אין בה דין דחיה, וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני, וגם ברציחה גופה אם הי' שב ואל תעשה בגוונא דיש בה דין רציחה ג"כ אמרינן כיון דשקולים הם ואין חבירו נדחה מפני פקוח נפשו ממילא יהרג ואל יעבור כיון דלא חלה דין דחיה בהרציחה:
ונראה דכן הוא כפירוש השני שכתבנו מהא דאיתא בב"מ דף ס"ב [ע"א] שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי אחיך, הרי דאע"ג דהתם הוי בשב ואל תעשה, ועוד יותר דלא הוי התם דין רציחה כלל ורק משום דין הצלה, ומ"מ צריכינן לקרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמין, ושמע מינה דדווקא בהצלה דאיכא קרא דוחי אחיך עמך דחייך קודמין, אבל ברציחה דליכא קרא בכל ענין יהרג ואל יעבור אף בשב ואל תעשה ובלא עביד מעשה, אם אך יש בו דין רציחה, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דבעריות תהרג ואל תעבור בכל גווני אף בקרקע עולם, כיון דגם ברציחה הדין כן דאינה נדחית בפני פקוח נפש בכל גווני, והוא הדין לעריות דילפינן מינה דאין בה דין דחיה כלל לעולם, וע"כ בכל גווני תהרג ואל תעבור אף בקרקע עולם ובשב ואל תעשה וכמו שכתבנו:
8. ספר מנחת חינוך - מצוה רצו - אות כג
[כג] ודוקא אם כופין אותו לעשות מעשה, אבל אם כופין אותו שיניח לזרוק את עצמו על תינוק אין צריך למסור נפשו כיון דלא עביד מעשה ואינו מחוייב להציל חבירו בדמו כי אדרבה מאי חזית דדמא דחבריה סומק טפי אדרבה דמא דידיה סומק טפי, כן כתבו התוס' בסנהדרין ע"ד ע"ב ד"ה והא וביומא פ"ב ע"א ד"ה מה, בפשיטות. (ובר"ה) [ובר"מ] לא נזכר מזה, וכבר כתבתי [אות י"ז] בשם התוספת יום הכיפורים דהר"מ לא סבירא ליה לחלק בין עושה מעשה ובין אין עושה מעשה. ואני תמה על רבותינו בעלי התוס' שכתבו דבר זה לסברא והיא אינה מוסכמת לבעלי הש"ס, דמבואר בב"מ פרק איזהו נשך ס"ב ע"ב, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. והנה לבן פטורא אף דאינו עושה מעשה כלל בחבירו וגם חבירו ימות והוא ג"כ מ"מ אסור להחיות עצמו, מכל שכן דאם יציל חבירו במיתתו בודאי ימסור נפשו, וזה פשוט מה שאמר בן פטורא דימותו שניהם ולא אמר דיתן לחבירו ויחיה, דהא חבירו ג"כ אסור לשתות מפני דמו של זה, ופשוט. ודרך משל אם הולך עם תינוק בדרך בודאי מחוייב ליתן לתינוק שיחיה והוא ימות, וזה כל שכן מהא דמחייב למסור נפשו וחבירו ג"כ ימות, א"כ חזינן דבן פטורא לית ליה האי סברא דבלא מעשה אין צריך למסור נפשו והוא סובר בהיפוך אף בלא מעשה מחוייב למסור נפשו. והנה רבי עקיבא סובר דחייו קודמין מחמת הפסוק וחי וכו' אבל לא מצד הסברא, מ"מ דין של רבותינו בעלי התוס' אמת דאין צריך להציל חבירו בדמו כי רבי עקיבא סבירא ליה הכי דחייו קודמין ובודאי הלכה כרבי עקיבא מחבירו. עכ"פ גם הר"מ מוכרח להודות לדבר זה כי הוא ש"ס מפורש, דלא כהתוספת יום הכיפורים, א"כ כיון דגילוי עריות מהיקשא ילפינן ואם שם אין צריך למסור נפשו בלא מעשה גם בגילוי עריות כן <ואף דהרז"ה סבירא ליה דלא לגמרי מקשינן לענין הנאת עצמו היינו להקל, דאין צריך ליהרג אע"ג דבשפיכות דמים יהרג, אבל להיפך דבשפיכות דמים אינו נהרג ולומר דבגילוי עריות יהרג אין סברא כלל, על כרחך בודאי דעת הר"מ דגם בגילוי עריות יעבור בלי מעשה, כן נראה לענ"ד>. וא"כ נראה בפשיטות דהר"מ סובר כן דבלא מעשה אינו מחוייב למסור נפשו:
9. שו"ת בנין ציון סימן קעה ד"ה והנה בחדושי
והנה בחדושי ליבמות כתבתי שממה שכתבו התוספ' שם (דף נ"ג ע"ב) בד"ה אין אונס וז"ל ואין מצו' להציל חבירו בגופו דאדרבא חייו קודמין עכ"ל לכאורה נראה דאליבי' דר"ע כתבו כן ופסקו כוותי' דלדעת בן פטורא לא מותר להניח עצמו לזרוק על התנוק אבל א"ע נראה שי"ל דגם אליב' דב"פ כתבו התוספ' כן דהנה יש להסתפק לב"פ אם בעל המים עוד לא שתה כלל וחבירו כבר שתה אבל לא כל צרכו ואם ישתה עוד מעט יחי' חבירו ששתה עתה כל צרכו והוא ימות ואם ישתה הוא כל המים שבידו יספיק לו לחיות על ידם אבל חבירו ימות איך הדין בזה שבזה לא שייך סברת ב"פ דאל יראה א' במיתת חבירו דממנ"פ האחד רואה במיתת חבירו בכל אופן שיעשו ונ"ל דבזה גם בן פטורא מודה דישתה הוא דחייו קודמין ולכן בנדון דהתוספ' דג"כ ממנ"פ האחד ימות דאם נזרק התינוק מת והוא חי ואם לא מניח לזרוק הוא נהרג והתינוק חי בזה י"ל דגם ב"פ מודה דחייו קודמין ובזה א"ש דלא יקשה בן פטורא האי עמך מאי עביד לי' דלפ"ז י"ל דגם הוא דרש עמך בכה"ג רק דפליג אר"ע דדרש לי' גם לענין היכי שאפשר שאין א' רואה במיתת חבירו כן העלתי בחדושי וע"פ זה כל שכן שא"ש למה לא הביא הרמב"ם עכ"פ דעת ב"פ כיון דהוא ג"כ צריך דרשה דעמך וא"כ ר' אלעזר דדרש וחי אחיך עמך לרבית קצוצה לית לי' דרשה לא לדר"ע ולא לב"פ ואם שע"כ מסברא אמרינן כחד מינייהו מכ"מ אין הכרע מתוך הסוגיא והרי ידוע שהרמב"ם לא מביא רק מה שמבואר בגמרא. כנלענ"ד, הקטן יעקב.
10. שו"ת בנין ציון החדשות סימן קעג
ב"ה אלטאנא ה' שבט תרי"ג לפ"ק. להרב מו"ה יצחק פראג מירושלים עיה"ק תוב"ב.
בענין חקירתי בספרי בנין ציון (סי' קס"ז) אם מותר לאדם להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חבירו השיב מר נ"י ממה שהובא בשמ"ק למס' ב"ק (ד' קי"ד) בשם המאירי לחלק בין אם הבעלים לשם או לא והבין מעלתו שלענין להציל ממונו איירי אבל לענ"ד ברור שלענין להציל גופו בממון חבירו איירי כמבואר ממה שהובא שם /ב"ק/ (ד' קי"ד) בשם הראב"ד דרק בפני בעלים דחייב הבעל ממון משום והשבות לו אבידת גופו להצילו מותר להציל גופו בממון חבירו אבל שלא בפני בעלים לא ושלכך אמרו לדוד שאסור לשרוף הגדיש מפני שלא היו הבעלים שם ע"ש. וכבר כתבתי שזה ג"כ שיטת רש"י.
ומה שהקשה מן הירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ד) לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני מבואר דבממון אמרינן יהרג ואל יעבור וא"כ אם חמור ממון ש"ח כ"כ דאמרינן יוא"י =יהרג ואל יעבור= א"כ למה במחתרת דוקא אם בא על עסקי נפשות אמרינן השכם להרגו ולא בספיקא כלילה לענ"ד ג"כ לק"מ דודאי לכ"ע אסור להציל ממונו בגופו של חבירו דלא התירה התורה לענוש מיתה לגנב וגזלן או להצילו מן העבירה בנפשו בקום ועשה. אבל מה שאמרו אסור להציל עצמו בממון חבירו היינו שישאר בשבר ואל תעשה ואפילו יהרג עי"ז.
ומה שהשיב על מה שכתבתי (שם) דלהציל עצמו בנפש חבירו אפילו חבירו רוצה בכך אסור מטעם מאי חזית ממה דאיתא בספר חסידים (סי' תרע"ט) ובכנה"ג חו"מ ח"ב (סי' קע"ט) ושו"ת ידי אליהו. הנה שני ספרים האחרונים אינם ת"י אבל מספר חסידים לא ראיתי ראיה נגד מה שכתבתי שאסור לאדם למחול על נפשו ששם אמרו בנברר להם ע"י גורל דבשבילו נעשה הסער כמו גבי יונה ושם מותר ודאי שהוא כמו רודף. והרי אפילו אם אינו רוצה בעצמו הם מותרים להפילו לים כמו שפי' שם ועוד שהרי אי לא יפילו אותו הוא יהיה נאבד עמהם ואם כן אין בזה משום ואך את דמכם. ואולי גם בכנה"ג איירי שאם לא ימסור עצמו למיתה יהרג הוא עם אחרים. ובזה פשיטא לי אף דבאם אמרו הרוצחים תנו נפש אחת ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת וכדאמרינן תרומות (פ"ח) מכ"מ כל אחד מותר למסור עצמו להציל האחרים וליכא בזה משום אך את דמכם וכו' כיון דבלא"ה יהרג ג"כ אבל בשאין רוצים להרוג רק אחד אמרינן חייך קודמין כמש"כ התוספ' יבמות (דף נ"ג) דמי שרוצין להפילו על התינוק ובספרי ערוך לנר ביארתי שם שלא בלבד לדעת ר"ע בב"מ (דף ס"ב) הדין כן אלא אפילו לבן פטורא דס"ל שם מוטב ישתו שניהם וימותו מכ"מ מודה בשלא ימות רק א' דחייו קודמין ע"ש וא"כ פשיטא דאם בכהאי גוונא מוחל על נפשו עובר על ואך את דמכם ומשו"ת /ועשו"ת/ הלכות קטנות סי' רכ"ט (אף שמצד הדין לא מיירי שם) אבל יש ראיה לדברי שגם מצד המוסר לא יפה עשה מי שמוסר עצמו למיתה תחת אוהבו כנפשו שכתב וז"ל הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער. לכן נלענ"ד כמו שכתבתי שם:
11. ספר קול מבשר ח"ב - בבא מציעא
ואמר הרבי ר' בונם זי"ע זצ"ל, אם כן, כיון שהיתה הוא אמינא בגמרא שישתו שניהם - על כל פנים, צריך להיות זאת בלבו של אדם שרוצה לעשות כן, אלא שאינו יכול מפני שהמסקנא בגמרא אינה כן. אבל לולא זאת, היה עושה כן. [מאמרי שמחה, אות פ"ז]:
12. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנז סעיף א
כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת. הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/). ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה (על ישראל לבדם), (ב"י בשם נ"י), אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור. הגה: ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח /קל"ז/ בשם הר"ן). ובעבודת כוכבים, ג"ע, ש"ד =שפיכות דמים= אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל יעבור. הגה: ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, אין צריך ליהרג. (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש). וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד =ושפיכות דמים= אע"פ שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור ואל יהרג. (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה). עובד כוכבים הבא על בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל). עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר). כל מקום שנאמר: יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. ודוקא שלא יוכל לברוח, אבל אם יכול לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד. (ב"י בשם הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה).
13. ספר קול מבשר ח"ב - בבא מציעא
ואמר הרבי ר' בונם זי"ע זצ"ל, אם כן, כיון שהיתה הו"א בגמרא שישתו שניהם -על כל פנים, צריך להיות זאת בלבו של אדם שרוצה לעשות כן, אלא שאינו יכול מפני שהמסקנא בגמרא אינה כן. אבל לולא זאת, היה עושה כן.
14. ספר שפתי צדיק - פרשת קדושים
יא) ואהבת לרעך כמוך. בגמרא (ב"מ סב.) דריש בן פטורא ב' שהיו מהלכין בדרך והי' ביד אחד קיתון של מים ואם ישתו שניהם ימותו שניהם מוטב שימותו שניהם, עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. אמר זקיני הק' ז"ל מהו הלשון עד שבא ר' עקיבא, אמר שכל אחד מישראל צריך לרצות לעשות כבן פטורא, כי איך יוכל לראות במיתת חברו, רק מטעם שר' עקיבא מלמדו להקדים חיי עצמו לכך הוא מוכרח לשתות, והסתפק זקיני מו"ר ז"ל איך יעשה אם יש ב' צמאים זולתו וברכושו ליתן לאחד להחיותו עד שיגיע לישוב ואם יתן לשניהם ימותו שניהם, נראה שמחויב ליתן לשניהם שלא שייך הטעם חייך קודמין, (עיין לקמן פרשת בהר אות לה).
15. מגדל עז אבן בוחן א:הרב יעקב עמדן
צט – הוא קודם לכולן בין להצלת נפשות בין להוציא מהשביה:
ק – מיהו נראה לי דלהציל מן המיתה יכול למחול על דמו בשביל אביו אפילו אינו תלמיד חכם כמותו ובשביל רבו מובהק פשיטה כדלעיל...
16. שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג
וי"ל דגם הרמב"ם מודה דבשפ"ד אם רוצה למסור נפשו בעד חברו רשאי, וי"ל דר"ע דאמר חייו קודמים לא בא אלא לשלול סברת בן פטורא, שמוטב שישתו שניהם וימותו, אבל אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכה"ג י"ל שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד.
Chazon Ish (Rabbi Avraham Yeshaya Karelitz, 1878 - 1953, lived in Bnei Brak, Israel) on Sanhedrin #25
Imagine a case where an arrow or missile was launched towards many people and a person had the power to divert the arrow or missile so that it only killed one person rather than many. It is possible to argue that this case is not similar to giving over one person to a group of idol worshipers to be killed because in that case (the act of giving up the one person) is an act of achzarit (cruelty)...In our case, it is an act of haztalah (saving life) since one's intention is to save many...and only by chance, indirectly, will the one person die (because you diverted to arrow or missile).
No comments:
Post a Comment